בישראל הדמוקרטית הפרקליטות יכולה לחסום לצפיה כל אתר שבא לה, במעמד צד אחד, בלי ליידע את בעלי האתר ובלי לחשוף את מספר התיק כדי שבעלי האתר יוכלו לבקש עיון חוזר או ערעור.  כל מה שהפרקליטות צריכה לעשות זה לכתוב בקשה לשופט המחוזי שמואל מלמד בתל אביב, הממונה על חסימות אתרים, לכתוב לו שבאתר מבוצעות עבירות פליליות, לא משנה מאיזה סוג, ולא צריך לצרף ראיות, לכתוב שהראיות יוצגו בדיון, ולכתוב שבעלי האתר לא אותרו, ואינם ידועים.

בדיון עצמו לא מתקיים דיון.  בד”כ מופיעה שם בהמת המגדר אלכסנדרה קרא, פרקליטה שהיא הבת של הערבוש ג’ורג’ קרא (מי שתפר את הנשיא קצב על אונס שלא היה), טוענת שיש חשש לעבירות פליליות באתר, והשופט חותם חותמת גומי.  היא לא מציגה כלום, והשופט לא שואל כלום, והצו נחתם.

 

 

 

 

 

לפי החוק, הפרקליטות צריכה לפרסם שהוצא צו חסימת אתר כדי שהבעלים יוכלו לבקש דיון במעמד 2 הצדדים, אבל הפרקליטות מפרסמת רק מספרי תיקים, בלי שמות האתרים, ולכן אף אחד לא יכול לדעת באיזה תיק חסמו לו את האתר.

בענין עדנה קרנבל, באפריל 2024 מייד לאחר החשיפה שבעלה של שקמה ברסלר, אורי וינדמן נפגש עם יחיא סינוואר ואף שוחח עימו ממש לפני הפלישה של ה 7 באוקטובר, ושהוא אף סיפר לאשתו שבקרוב ביבי יפול בגלל שלא יהיה צבא להגן על המדינה….  מחלקת הסייבר בראשות חיים ויסמונסקי פנתה לשמואל מלמד וביקשה חסימת אתר עדנה קרנבל, עם צא”פ על מספר התיק מפני הבעלים של האתר.  כלומר הבעלים של האתר לא יודע איזה תיק פתחו לו……

בתמונה הפרקליטה אלכסנדרה קרא שחוסמת אתרים בישראל

עדנה קרנבל נאלצה להגיש בקשות לעיון בלא פחות מ 20 תיקים כדי לאתר את התיק הרחבנטי, והשופט שמואל מלמד מחק את כולן, עד שלבסוף במזל, הפרקליטות תייקה את הבקשה לעיון של עדנה קרנבל בתיק של חסימת ONLYFANS, והפרקליט איתי גוהר שלך תגובה שהוא לא יודע במנה מדובר, והשופט שמואל מלמד מחק את הבקשה.

עדנה קרנבל נאלצה להגיש ערעור כדין, אלא שהשופטת הכלבה גילה כנפי שטייניץ נתנה הוראה לרשמת מורן יהב לנקוט בהליך “סיווג תיק”.

 

לא קיימת תקנה פרוצדורלית של “סיווג הליך”

 

יובהר שאין בתקנות סדר דין של העליון שום הליך של סיווג תיק וזו קומבינה שהמציאו השופטים בעליון, לסווג תיק, שכך שבמקום שהתיק יסווג כערעור פלילי (שכן ההליך המקורי הוא הליך שבו נטען שמבוצעות עבירות פליליות, ומנוהל ע”י פרקליטים פליליים), הוא יסווג כמשהו אחר שדורש אגרה ועירבון של 40,000 ש”ח.

בינתיים חיים ויסמונסקי קודם לפרקליט מחוז מרכז ואת מקומו תפס איתי גוהר ששלח תגובה שההליך יסווג כמנהלי….  אלא מאי?  הוא סירב להמציא העתק של התיק האמיתי, עם בקשת החסימה ועם צו החסימה, כך שהערעור נשאר כערעור על חסימה של אתר ONLYFANS של תעשיית המין של דאשה שאולוב ויוליה זברסקי.

כצפוי הרשמת מורן יהב התמזמזה לה על התיק חצי שנה ובסוף קיבלה את עמדת הפרקליטות, ודרשה 40,000 ש”ח כתנאי לשמיעת הערעור.

על כך הוגש ערעור על רשמת עליון שנידון אצל מינץ, והוא דחה את מורן יהב לחלוטין, וקבע שההליך יסווג כפלילי, ללא אגרה וללא עירבון.

ובכן מה יקרה למורן יהב, שהוכח בתיק זה שהיא כלבה שקרנית ונוכלת, שאינה מבינה את החוק?  עוד חצי שנה יקדמו אותה להיות שופטת שלום…..

 

הפרקליטות הגיבה לחסימת אתר ONLYFANS ולא לחסימת אתר עדנה קרנבל

 

שימו לב שחסימות האתרים נועדו לחסום אתרי זנות והימורים, ולא נועדו לחסום ביטויים פוליטיים כמו שיש בעדנה קרנבל.  הבקשה של עדנה קרנבל לביטול החסימה לא תויקה בתיק שבו עדנה קרנבל נחסמה, אלא בתיקים של דאשה שאולוב ויוליה זברסקי שפרסמו הזמנות לסקס.

כאשר הן נחשפו כמי שמתפרנסת ממין, הן טענו שהתמונות שלהן מזויפות וכשהיא חשו מרומות.  אלא מאי?  הבקשה של עדנה קרנבל לביטול החסימה תויקה בתיקי המין והזנות של דאשה ויוליה……  איזה בידור….

 

ראו כתבה של עו”ד טל קפלן באתר Law.co.il פורסם 22/1/2026

 

מה שלא מסופר בכתבה שההבדל בין סיווג הליך כפלילי לסיווג הליך כאזרחי הוא 40,000 ש”ח.  הרשמת מורן יהב דרשה שיוני קפאח ישלם אגרה 5,000 ש”ח ועירבון 35,000 ש”ח על הזכות לערער על הליך חסימת עדנה קרנבל, כאשר ההליך עצמו לא נחשף בפני יוני קפאח, והבקשה שלו לבטל את החסימה תויקה בתיק של אתר אחר הקשור לחסימת ONLYFANS.

ער”פ 65387-09-25 קפאח בעל האתר עדנה קרנבל נ’ מדינת ישראל

ערעור על החלטה מכוח החוק המאפשר לחסום אתרים יסווג כערעור פלילי (פסק-דין, ביהמ”ש העליון, השופט דוד מינץ, 20.1.2026):

העובדות: ערעור על החלטת רשמת ביהמ”ש [עפ”א 79505-05-25], שקבעה כי הליך ערעור שנקט המערער, על החלטת ביהמ”ש המחוזי בת”א [בצ”א 22138-02-23], יסווג כערעור אזרחי. ביהמ”ש המחוזי דחה בקשת המערער לעיין מחדש בצו הגבלת גישה שניתן מכוח חוק סמכויות לשם מניעת ביצוע עבירות באמצעות אתר אינטרנט, התשע”ז-2017, לאתר אינטרנט שנטען כי המערער הוא בעליו (מהטעם שהצו פקע ולא קיימת חסימה). בהליך לפני הרשמת טען המערער כי יש לסווג את הערעור כערעור פלילי. המשיבה טענה כי מדובר בהליך בעל סממנים מינהליים, וכי הליכים דומים סווגו כערעורים אזרחיים אך לא ניתנה בהם הכרעה מהותית באשר לסיווג. הרשמת קבעה כי ההליך נוטה במהותו להליך מינהלי, אך משום שהחלטת ביהמ”ש המחוזי לא ניתנה בשבתו כבימ”ש לעניינים מינהליים, ההליך יסווג כערעור אזרחי, לרבות לצרכי אגרה וערובה.

 

בתמונה:  בהמת המגדר מורן יהב הרשמת שרצתה 40,000 ש”ח לערעור על חסימת עדנה קרנבל

 

 

 

נפסק: סיווג ההליך נקבע לפי אופיו, האינטרס שבבסיסו ומיהות הצדדים. במקרה זה מדובר בהליך ייחודי שסיווגו אינו פשוט. מחד, הוא אינו עוטה לבוש מובהק של ערעור מתחום מסוים (אזרחי, פלילי או מינהלי); אך מאידך, הוא בעל מאפיינים שניתן לייחס לכל אחד מהתחומים הללו. נראה כי מדובר בהליך שיש להגדיר כהליך פלילי, הפטור מתשלום אגרה והפקדת ערובה. אין מקום לסווג את ההליך כמינהלי. הרשמת נסמכה על דברי ההסבר לחוק, אך אין בהם בהכרח כדי ללמד על סיווג ההליך, ולו משום שנוסח החוק כפי שנתקבל בסופו של דבר שונה מהנוסח שהוצע ושאליו מתייחסים דברי ההסבר. זאת ועוד, הצעת החוק אליה מתייחסים דברי ההסבר הייתה לתיקון חוק הגבלת שימוש במקום לשם מניעת ביצוע עבירות, התשס”ה-2005, אך בסופו של דבר הוחלט על חקיקת חוק עצמאי ונפרד מחוק זה.

גם מתכלית החוק אין ללמוד בהכרח כי יש לסווג את ההליך כמינהלי. אכן נקבע כי תכלית החוק היא “להגן על הציבור מפני הזמינות ההולכת וגוברת של צריכת שירותים ומוצרים בלתי חוקיים בזירת האינטרנט” [עניין פיש – ע”א 5350/18; עניין האתר oligarchescorts.com – ע”א 5739/18]. גם משם החוק ניתן ללמוד על האופי המניעתי שלו. מכאן ניתן היה להסיק לכאורה כי בשונה מהליך פלילי-ענישתי שמטרתו להעניש על עבירה שבוצעה זה מכבר, הליך שמעצם טבעו מיועד למנוע עבירה על החוק כצופה פני העתיד, יש להגדירו כהליך מינהלי. ברם, ההליך הפלילי פורש את כנפיו על פני כל מרחבי הזמן, העבר, ההווה והעתיד. לא מעט מההליכים הפליליים פניהם צופים את פני העתיד. לעניין נטלי הראיה, ככל שההליך הפלילי מצוי בשלב ראשוני יותר, כך הרף הראייתי הנדרש הוא נמוך יותר, וככול שההליך מתקדם, נטל הראיה המוטל על המדינה הולך וגובר. לכן, אין בכך שהרף הראייתי בחוק נמוך מזה הנדרש לשם הרשעת נאשם בהליך פלילי כדי ללמד על אופיו המינהלי של ההליך.

לכך יש להוסיף כי צו מכוח החוק ניתן במטרה למנוע עבירות חמורות ביותר. הוא יכול גם להינתן במסגרת הליך פלילי בו אדם הורשע בשל פעילות שביצע באמצעות אתר שבשליטתו. אמנם החוק לא מוגבל אך לאדם שמתנהלת בעניינו חקירה פלילית והוא אינו מותנה בקיומו של הליך פלילי מקביל (עניין פיש), אך צו שניתן מכוחו מופנה נגד עבירה מבוצעת, והוא ניתן, בין היתר, אם הדבר חיוני “למניעת המשך ביצוע עבירה” או למניעת המשך פעילות של ארגון טרור. בנוסף, הצו לא ניתן על ידי גורם מינהלי אלא על ידי ביהמ”ש.

הערעור נסוב בעיקרו על חיוב המערער בתשלום אגרה והפקדת ערובה. תכלית תשלום האגרה היא, בין היתר, השתתפות יחסית בעלות ניהול ההליך ומניעת הליכי סרק. תכלית נוספת עניינה בזכות הגישה לערכאות, תוך ווידוא שהטלת תשלום אגרה לא תכביד יתר על המידה על המתדיין הבא אל שערי בית המשפט ותפגע בזכות הגישה שלו לערכאות. לעומת זאת, בהליך פלילי קיים פטור סטטוטורי מתשלום אגרה בשל מתן האפשרות לנאשם לנהל את הגנתו ובשל הפגיעה הקשה בזכויות הגלומה בהליך הפלילי. במקרה זה הליך מכוח החוק טומן בחובו פגיעה בזכויות שונות כגון חופש הביטוי וחופש העיסוק של מפעיל האתר או הבעלים שלו. היוזמת של ההליך היא המדינה ומפעיל האתר או בעליו אינו בהכרח אדם שהורשע בהליך פלילי, אלא אדם שחזקת החפות עומדת לו. לכן, תכלית הפטור הסטטוטורי מתשלום אגרה בהליכים פליליים רלוונטית גם לעניין זה. ההליך הערעורי בו נקט המערער יסווג כהליך פלילי.

https://www.law.co.il/computer-law/2026/01/22/kapach-edna-carnaval-v-israel-supreme-court/

 

להלן החלטת השופט דוד מינץ בערעור על החלטת הרשמת מורן יהב ער”פ 65387-09-25

 

בבית המשפט העליון

ער”פ 65387-09-25

 

לפני:		כבוד השופט דוד מינץ
המערער:		יהונתן קפאח בעל האתר עדנה קרנבל
נגד
המשיבות:		1. מדינת ישראל 2. משטרת ישראל
		ערעור על החלטת הרשמת מ’ יהב מיום 13.9.2025 בעפ”א 79505-05-25
בשם המערער:	בעצמו
בשם המשיבות:	עו”ד איתי גוהר

 

פסק-דין

 

ערעור על החלטת הרשמת מ’ יהב מיום 13.9.2025 בעפ”א 79505-05-25, בה נקבע כי הליך ערעורי שנקטה המערערת על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 25.5.2025 בבצ”א 22138-02-23, יסווג כערעור אזרחי.

 

1. בתמצית, בהחלטת בית המשפט המחוזי נדחתה בקשת המערער לעיון מחדש בצו הגבלת גישה שניתן מכוח חוק סמכויות לשם מניעת ביצוע עבירות באמצעות אתר אינטרנט, התשע”ז-2017 (להלן: החוק) לאתר אינטרנט שעל פי הנטען המערער הוא הבעלים שלו.

 

2. בהליך שהתנהל לפני הרשמת טען המערער כי יש לסווג את הערעור שהגיש כערעור פלילי וכי משמעות סיווג זה, בין היתר, היא שהוא פטור מתשלום אגרה ומהפקדת ערובה. המשיבה מצדה טענה כי מדובר בהליך בעל סממנים מינהליים, וכי הליכים דומים שהוגשו לבית משפט זה בעבר סווגו כערעורים אזרחיים אך לא ניתנה בהם הכרעה מהותית באשר לסיווג ההליך. המשיבה נמנעה מלתת את דעתה לעניין נפקות הסיווג.

 

3. הרשמת דחתה את טענת המערער וקבעה כי ההליך נוטה במהותו להליך מינהלי, לאור דברי ההסבר של החוק, תכלית החוק וסדרי הדין הקבועים בו. עם זאת, משום שהחלטת בית המשפט המחוזי לא ניתנה על ידו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, ושההליך שבו ניתנה ההחלטה לא נכנס לגדרי אותם עניינים הנתונים לסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים לפי חוק בתי משפט לענינים מינהלים, התש”ס-2000 (להלן: חוק בתי משפט לענינים מינהליים), ההליך יסווג כערעור אזרחי, לרבות לצרכי אגרה וערובה. מכאן הערעור שלפנַי.

 

4. בראשית הדברים יוער כי טענות הצדדים ממוקדות בנפקות הסיווג לעניין תשלום האגרה והפקדת הערובה, ומשכך איני רואה מקום לטעת מסמרות לנפקויות נוספות של סיווג ההליך מלבד מסגרת זו.

 

5. שנית, כפי שציינה הרשמת, סיווגו של הליך נקבע על פי אופיו, האינטרס שבבסיסו ומיהות הצדדים (בש”א 10092/17 צרניק נ’ מדינת ישראל, פסקה 13 (1.2.2018) (להלן: עניין צרניק); וראו גם: ע”א 9379/03 צ’רני נ’מדינת ישראל, פ”ד סא(3) 822 850-849 (2006)). בענייננו, אכן מדובר בהליך ייחודי שסיווגו אינו מלאכה פשוטה. מחד גיסא הוא אינו עוטה לבוש מובהק של ערעור מתחום מסוים – אזרחי, פלילי או מינהלי; אך מאידך גיסא, הוא בעל מאפיינים שניתן לייחס לכל אחד מהתחומים האמורים. עם זאת, לאחר בחינת מכלול הנסיבות והמאפיינים שלהן, נראה כי מדובר בהליך שיש להגדירו כהליך פלילי הפטור מתשלום אגרה והפקדת ערובה.

 

6. לשם הבהרת הדברים, אתאר תחילה את עיקרי החוק הנוגעים לעניין. סעיף 2(א) לחוק קובע כך:

 

שופט בית המשפט המחוזי שנשיא בית המשפט המחוזי הסמיכו לכך, רשאי, על פי בקשה של תובע, לתת צו להגבלת גישה לאתר אינטרנט, כולו או חלקו, אם שוכנע כי התקיים אחד מאלה:

 

(1) הגבלת הגישה לאתר האינטרנט חיונית למניעת המשך ביצוע העבירה, באמצעות פעילות האתר;

 

(2) הגבלת הגישה לאתר האינטרנט חיונית למניעת היחשפות של המשתמש בישראל לפעילות שלו היתה נעשית בישראל היתה עבירה, ויש לפעילות האתר זיקה לישראל;

 

(3) אתר האינטרנט הוא של ארגון טרור כהגדרתו בחוק המאבק בטרור, התשע”ו-2016, והגבלת הגישה חיונית למניעת המשך הפעילות באמצעות האתר.

 

לפי סעיף 1 לחוק המונח “עבירה” מתייחס לעבירות חמורות. בהן סרסרות, פרסום ומסירת מידע בדבר זנות של קטין, הימורים ועבירות הקשורות בסמים מסוכנים.

 

7. בכל הנוגע לסדרי הדין בהליך בהתאם לחוק, סעיפים 8 ו-10 קובעים כי יש לזמן לדיון בבקשה למתן צו את “הבעלים או המפעיל של אתר האינטרנט אם ניתן לאתרם בשקידה סבירה”, וכן ספקים הקשורים לעניין. כמו כן, בית המשפט רשאי לתת צו גם במעמד צד אחד, להסתמך על ראיות “אף אם אינן קבילות במשפט” וכן על חומר חסוי שעמד לעיניו בלבד. בנוסף, לפי סעיף 6 לחוק, בית משפט שהרשיע אדם בשל פעילות שביצע באמצעות אתר אינטרנט שבשליטתו, רשאי לתת לגבי אותו אתר צו בהתאם לתנאים שבחוק.

 

8. בשים לב לאמור, לעניות דעתי אין מקום לסווג את ההליך כהליך מינהלי. כאמור הרשמת נסמכה על דברי ההסבר לחוק (שאין כאן המקום לפרטם). ברם, אין בדברי ההסבר בהכרח כדי ללמד על סיווג ההליך, ולו משום שהנוסח של החוק כפי שנתקבל בסופו של דבר שונה מהנוסח שהוצע ושאליו מתייחסים דברי ההסבר (ראו: דברי הסבר להצעת חוק הגבלת שימוש במקום לשם מניעת ביצוע עבירות (תיקון מס’ 2), התשע”ד-2014, ה”ח 839 (להלן: דברי ההסבר)). זאת ועוד, הצעת החוק אליה מתייחסים דברי ההסבר הייתה לתיקון חוק הגבלת שימוש במקום לשם מניעת ביצוע עבירות, התשס”ה-2005, אך בסופו של דבר הוחלט על חקיקת חוק עצמאי ונפרד מחוק זה. אכן צוין בדברי ההסבר כי המטרה של החוק היא להרחיב את הסמכות המשטרתית כלפי עבירות המחייבות “מענה מינהלי מהיר אף לפני נקיטת הליכים פליליים”, אך זאת ביחס לנוסח שהוצע בתחילה ולפיו צו הגבלת גישה לאתר אינטרנט יינתן תחילה על ידי קצין משטרה. ואולם המסלול שנקבע בסופו של דבר בחוק הוא, כי הצו יינתן על ידי בית המשפט בלבד.

 

9. בנוסף, גם מתכלית החוק אין ללמוד בהכרח כי יש לסווג את ההליך כמינהלי. בהקשר זה אכן נקבע כי תכלית החוק היא “להגן על הציבור מפני הזמינות ההולכת וגוברת של צריכת שירותים ומוצרים בלתי חוקיים בזירת האינטרנט” (וראו לעניין זה: ע”א 5350/18 מדינת ישראל נ’ שרון דגני פיש, פסקה 10 (2.8.2018) (להלן: עניין דגני פיש); ע”א 5739/18 מפעילי האתר oligarchescorts.com נ’ מדינת ישראל, פסקה 27 (15.10.2018) (להלן: עניין oligarchescorts)). גם משמו של החוק ניתן ללמוד על האופי המניעתי שלו. מכאן ניתן היה להסיק לכאורה כי בשונה מהליך פלילי-ענישתי שמטרתו להעניש על עבירה שבוצעה זה מכבר, הליך שמעצם טבעו מיועד למנוע עבירה על החוק כצופה פני העתיד, יש להגדירו כהליך מינהלי. ברם, ההליך הפלילי פורש את כנפיו על פני כל מרחבי הזמן, העבר, ההווה והעתיד. אדרבה, לא מעט מההליכים הפליליים פניהם צופים את פני העתיד (וראו למשל: סעיפים 23(2)-(3) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ”ט-1969 (להלן: הפקודה) הקובעים בין היתר, כי שופט רשאי לתת צו לערוך חיפוש בכל בית או מקום, אם יש לו יסוד להניח, כי נשמר או מוחסן שם חפץ שמתכוונים להשתמש בו למטרה לא-חוקית, או יש לשופט יסוד להניח שמתכוונים לעבור עבירה נגד אדם הנמצא שם; סעיף 24(א)(2) לפקודה הקובע כי צו חיפוש ישמש אסמכתה לכל שוטר לעצור כל אדם הנמצא בבית או במקום ונחזה כמי שיש לו, או שהייתה לו, יד בעבירה שנעברה, או שמתכוונים לעבור, באותו חפץ או לגביו; סעיף 24(ב) לפקודה הקובע כי מי שעורך חיפוש לפי צו חיפוש ומוצא חפץ שלא הוזכר בצו, אבל יש יסוד סביר להניח שמתכוונים לעבור בו עבירה, רשאי לתפוס את החפץ ולהביאו לפני השופט; סעיף 32(א) לפקודה הקובע כי רשאי שוטר לתפוס חפץ, אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ עומדים לעבור עבירה; סעיף 67 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ”ו-1996 (להלן: חוק המעצרים) הקובע כי אם היה לשוטר יסוד סביר לחשד כי אדם עומד לעבור עבירה העלולה לסכן את שלומו או בטחונו של אדם, או את שלום הציבור או את בטחון המדינה, רשאי הוא לעכבו כדי לברר את זהותו ומענו; סעיף 71 לחוק המעצרים הקובע כי שוטר רשאי להורות לעכב כלי רכב ולערוך בו חיפוש כאשר קיים חשש שעומדת להתבצע עבירה מן העבירות המסוימות המפורטות בחוק, או אם קיימת הסתברות גבוהה שעומדת להתבצע עבירה בת מעצר; סעיף 234 לחוק התכנון והבניה, התשכ”ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה) המקנה סמכות לבית המשפט לתת צו למניעת פעולות במקרקעין כאשר נעשו פעולות הכנה לעבודה אסורה או לשימוש אסור במקרקעין. וראו עוד בהקשר זה: ע”פ 7138/15 צוקרמן נ’ יו”ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה תל אביב-יפו, פסקאות 8-6 (3.11.2015); רע”פ 4958/11 סיאם נ’ עיריית ירושלים, פסקה י’ (13.12.2011)).

 

10. ושלישית, לעניין נטלי הראיה. אין זה חדש במחוזותינו כי ככל שההליך הפלילי מצוי בשלב ראשוני יותר, כך הרף הראייתי הנדרש הוא נמוך יותר, וככול שההליך מתקדם, נטל הראיה המוטל על המדינה הולך וגובר. כך למשל ישנם הליכים פליליים בהם הרף הראייתי הנדרש הוא “חשד סביר”, “יסוד סביר”, “יסוד להניח” ואף “חשש” לביצוע עבירה בלבד (למשל, סעיפים 23, 24(ב), 25, 29 לפקודה בעניין מתן צו חיפוש ו-32(א) לפקודה בעניין צו תפיסת חפצים; סעיף 13 לחוק המעצרים בעניין מעצר חשוד לפני הגשת כתב אישום; סעיף 21 לחוק המעצרים בעניין מעצר נאשם לאחר הגשת כתב אישום נגדו; סעיף 23 לחוק המעצרים בעניין מעצר על ידי שוטר כאשר אין צו שיפוטי; וסעיף 67 לחוק המעצרים בעניין עיכוב חשוד על ידי שוטר). על כן, אין בכך שהרף הראייתי הקבוע בחוק בענייננו נמוך מזה הנדרש לשם הרשעת נאשם בהליך פלילי כדי ללמד על אופיו המינהלי של ההליך. זאת ועוד, הוראה דומה לזו המצויה בסעיף 8(ד) לחוק, שלפיה בהליך לפי החוק רשאי שופט להיזקק לראיות אף אם אינן קבילות במשפט, ניתן למצוא גם בסעיף 15(ו) לחוק המעצרים.

 

11. לכל האמור יש להוסיף כי צו מכוח החוק ניתן במטרה למנוע עבירות חמורות ביותר. הוא יכול גם להינתן במסגרת הליך פלילי בו אדם הורשע בשל פעילות שביצע באמצעות אתר שבשליטתו. אמנם החוק לא מוגבל אך לאדם שמתנהלת בעניינו חקירה פלילית והוא אינו מותנה בקיומו של הליך פלילי מקביל (וראו עניין דגני פיש, פסקאות 11 ו-14), אך צו שניתן מכוחו מופנה נגד עבירה מבוצעת, והוא ניתן, בין היתר, אם הדבר חיוני “למניעת המשך ביצוע עבירה” או למניעת המשך פעילות של ארגון טרור. בנוסף, כפי שצוין לעיל, הצו לא ניתן על ידי גורם מינהלי אלא על ידי בית המשפט.

 

12. ובנוסף הערעור שלפנַי נסוב בעיקרו על חיוב המערער בתשלום אגרה והפקדת ערובה. תכלית תשלום האגרה היא, בין היתר, השתתפות יחסית בעלות ניהול ההליך ומניעת הליכי סרק ( ער”א 6549/23 פלוני נ’ פלונית(10.9.2023); ע”א 4842/23 חברת אבי אלקיים בע”מ נ’ הממונה על הליכי חדלות פירעון, פסקה 6 לפסק דיני (28.11.2024)). תכלית נוספת הקשורה בקביעת תשלום האגרה עניינה בזכות הגישה לערכאות, תוך ווידוא שהטלת תשלום אגרה לא תכביד יתר על המידה על המתדיין הבא אל שערי בית המשפט ותפגע בזכות הגישה שלו לערכאות (רע”א 4554/24 מדינת ישראל נ’ פלוניות, פסקה 22 (27.1.2025)). לעומת זאת כאשר מדובר בהליך פלילי, תקנה 20(8) לתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס”ז-2007 (להלן: תקנות האגרות) קובעת פטור סטטוטורי מתשלום אגרה בשל מתן האפשרות לנאשם לנהל את הגנתו ובשל הפגיעה הקשה בזכויות הגלומה בהליך הפלילי (עניין צרניק, פסקה 9. והשוו: בשג”ץ 6470/09 פלד נ’ מדינת ישראל-שב”ס – כלא מעשיהו, פסקה 6 (11.9.2011)). בענייננו, הליך מכוח החוק טומן בחובו פגיעה בזכויות שונות כגון חופש הביטוי וחופש העיסוק של מפעיל האתר או הבעלים שלו (וראו: עניין oligarchescorts, פסקה 47). היוזמת של ההליך היא המדינה ומפעיל האתר או בעליו אינו בהכרח אדם שהורשע בהליך פלילי, אלא אדם שחזקת החפות עומדת לזכותו. על כן, תכלית הפטור הסטטוטורי מתשלום אגרה בהליכים פליליים רלוונטית גם לענייננו.

 

13. ובהערת אגב אציין כי בכל הנוגע להפקדת ערובה, אין נפקות אם ההליך יסווג כמינהלי או כפלילי. זאת משום שגם אם ההליך יסווג כמינהלי, נוכח העובדה שענייננו אינו בא בגדרו של סעיף 5 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, ושעה שהמקור לחיוב בעל דין בהפקדת ערובה בהליכים מינהליים מצוי בתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס”א-2000 שאף הן אינן חלות בענייננו, אין מקור בדין לחייב את המערער בהפקדת ערובה.

 

לסיכום, ההליך הערעורי בו נקט המערער יסווג כהליך פלילי, על כל הנובע מכך לעניין תשלום אגרה והפקדת ערובה.

 

ניתן היום, ב’ שבט תשפ”ו (20 ינואר 2026).

 

 

דוד מינץ שופט

 

 

PDF

 

[pdf-embedder url="https://meudenet.com/wp-content/uploads/2026/01/%D7%94%D7%97%D7%9C%D7%98%D7%94-%D7%93%D7%95%D7%93-%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%A5-%D7%91%D7%A2%D7%A8%D7%A2%D7%95%D7%A8-%D7%A2%D7%9C-%D7%A8%D7%A9%D7%9E%D7%AA-%D7%9E%D7%95%D7%A8%D7%9F-%D7%99%D7%94%D7%91-%D7%A1%D7%99%D7%95%D7%92-%D7%A2%D7%A8%D7%A2%D7%95%D7%A8-%D7%97%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%AA-%D7%90%D7%AA%D7%A8-%D7%A2%D7%A8%D7%A4-65387-09-25.pdf" title="החלטה דוד מינץ בערעור על רשמת מורן יהב סיוג ערעור חסימת אתר ערפ 65387-09-25"]

להלן החלטת הרשמת בהמת המגדר מורן יהב בתיק 79505-05-25

 

הנזק שגרמה הכלבה מורן יהב הוא עיכוב של 9 חודשים בשמיעת הערעור, רק בגלל שהכלבה משחקת אותה כאילו היא לו יודעת איך מסווגים ערעורים ו”נדרשים תגובות”.

רשמת נורמלית המזהה שערעור סווג בטעות, הייתה קודם כל כותבת מה לדעתה הסיווג המכון ורק אז נותנת לצדדים להביע תגובות.  כמו כן היא אינה מספרת לצדדים מה המשמעות.  אנשים נדרשים להגיב לסיווג בלי שמודיעים להם שהמשמעות של סיוג לרעתם היא 40,000 ש”ח.

כאשר כתבנו למורן יהב שראוי שבבקשה להגיב על הסיווג היא תודיע מה הנפקות מבחינה כלכלית, אבל אז הזונה כתבה החלטה שהיא לא יועצת משפטית.  והזונה הזו הולכת להיות שופטת.

 

בבית המשפט העליון

 

עפ”א 79505-05-25

 

 

לפני:		כבוד הרשמת מורן יהב
המערער:		יהונתן קאפח
נגד
המשיבים:		1. מדינת ישראל 2. מפעילי האתרים נספח א 3. חברות בעלות רישיון מיוחד למתן שירות גישה לאינטרנט -נספח ב 4. חברות בעלות רישיון מיוחד למתן שירות י גישה לאינטרנט -נספח ג 5. חברות בעלות רישיון כללי למתן שירותי רדיו טלפון נייד בשיטה התאית – נספח ד 6. חברות בעלות רישיון כללי אחוד המספקות גישה לאינטרנט – נספח ה
	סיווג ההליך; עמדת המערער מיום 2.7.2025; עמדת המשיבים מיום 13.7.2025; בקשה למתן החלטה מיום 5.8.2025; בקשת המערער להורות על המצאת מסמכי ההליך קמא מיום 23.8.2025

 

החלטה

 

 

1. התיק הועבר לטיפולי לצורך סיווגו, בעקבות החלטתה של כב’ השופטת ג’ כנפי-שטייניץ מיום 8.6.2025. עסקינן בהליך ערעורי על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב’ השופט ש’ מלמד) מיום 25.5.2025 בבצ”א 22138-02-23, בגדרה נדחתה בקשת המבקש לביטול חסימת אתר, וזאת מן הטעם שהצו פקע ולא קיימת חסימה. ההליך קמא הוגש מכוח סעיף 2(א)(1) לחוק סמכויות לשם מניעת ביצוע עבירות באמצעות אתר אינטרנט, התשע”ז-2017 (להלן: חוק הסמכויות), שעניינו במתן צו להגבלת גישה לאתר אינטרנט לשם מניעת המשך ביצוע עבירה באמצעותו.

 

2. לשיטת המערער, מאחר שהערעור נסוב על החלטת בית המשפט המחוזי בהליך של חסימת אתר אינטרנט, אשר התנהל, לטענתו, כהליך פלילי, בניהול פרקליטים פליליים ועל פי סדרי הדין הפליליים – יש לסווג את ההליך דנן כערעור פלילי. בהקשר זה ולביסוס עמדתו, הפנה המערער לסעיף 1 לחוק הסמכויות, המפנה בתורו להוראות שונות בחוק העונשין, התשל”ז-1977 (להלן: חוק העונשין). לשיטת המשיבים, חוק הסמכויות שותק לעניין סיווג ההליך. לצד האמור, נטען כי מדובר בהליך בעל סממנים מנהליים; כי רף ההוכחה הקבוע בו שונה מרף ההוכחה הנוהג במשפט הפלילי ומותאם למסגרת דיונית מנהלית; כי במסגרת דיוני ועדת החוקה, חוק ומשפט לעניין חקיקת החוק הובהר כי רף ההוכחה הנוהג בו הוא של המשפט המנהלי; וכי הליכים דומים לפי חוק הסמכויות סווגו בעבר כערעורים אזרחיים, אף שאין בנמצא הכרעה מהותית בנושא.

 

3. בפתח הדברים, יצוין כי לא מצאתי להיעתר לבקשת המערער להורות למשיבים להמציא את כלל מסמכי ההליך קמא טרם ההכרעה בסוגיית הסיווג. זאת, בין היתר, מאחר שספק אם מסגרת דיונית זו מתאימה לבקשה מעין זו, וכן מאחר שלא שוכנעתי כי הדבר נדרש לצורך הכרעה בשאלת הסיווג.

 

4. סיווגו של הליך נקבע, ככלל, על פי אופיו ומהותו. בתוך כך, על המסווג להתחקות אחר סוג האינטרס שבבסיס ההליך ומיהות הצדדים (ראו והשוו: בש”א 10092/17 צרניק נ’ מדינת ישראל, פסקה 13 (1.2.2018) (להלן: עניין צרניק); ראו: ע”פ 9009/18 “בשביל הכבוד” בע”מ נ’ מדינת ישראל, פסקה 7 (4.2.2019)).

 

5. בחינת אופיו ומהותו של סעיף 2(א) לחוק הסמכויות, מכוחו ניתן צו ההגבלה נושא ההליך דנן, מלמדת כי הרכיב הדומיננטי בו הוא הרכיב המנהלי. כך, בדברי ההסבר לחוק צוין כי “מוצע להוסיף עבירות לרשימה הקיימת כיום, במטרה לאגד תחת מסגרת חוקית אחת, ככל האפשר, את נושא הסמכות המשטרתית כלפי מקומות שבהם מבוצעות עבירות שחומרתן או אופיין מחייבים מענה מינהלי מהיר אף לפני נקיטת הליכים פליליים” (ראו: דברי ההסבר לחוק, ה”ח הממשלה התשע”ד מס’ 839 עמ’ 338) (להלן: דברי ההסבר). עוד הובהר כי “…אף שההליך בבית המשפט סובב סביב ביצוען של עבירות פליליות, ויש להניח שידונו בבקשות אלה שופטים מהתחום הפלילי, ולעתים אף שופטים הדנים בהליך הפלילי המלא בשל אותן עבירות, הרי שמדובר בהליך מיוחד ובעל סממנים מינהליים, כגון דרך הגשת הבקשה לבית המשפט, האפשרות לבקש להציג ראיות חסויות וסמכות בית המשפט להכריע על בסיס ראיות מינהליות ובלא דרישת נטל הוכחה פלילי…” (שם, בעמ’ 345-344).

 

6. יתרה מזאת, בעבר נפסק כי הן לשון חוק הסמכויות הן ההיסטוריה החקיקתית שלו מלמדות שתכליתו העיקרית היא להגן על הציבור מפני הזמינות ההולכת וגוברת של שירותים ומוצרים בלתי-חוקיים בזירת האינטרנט (ע”א 5350/18 מדינת ישראל נ’ פיש, פסקה 10 (2.8.2018) (להלן: עניין פיש). תכלית זו, המשתקפת בסעיפים 4-2 לחוק הסמכויות, מכוונת “למניעת המשך ביצוע העבירה” (שם). מכאן, שמדובר בכלי אכיפה מניעתי בעל אופי מנהלי, הממוקד בסיכול העבירה עצמה ולא בהטלת אחריות פלילית על מבצעיה (ע”א 5739/18 מפעילי האתר www. Oligarchescorts.com נ’ מדינת ישראל, פסקה 27 (15.10.2018) (להלן: עניין Oligarchescorts)), וזאת בשונה ממאפייני ההליך הפלילי (ראו והשוו: בש”פ 3503/91 שוברט נ’ צפריר, מו(4) 136, פסקה 3 (1992)).

 

בהתאם לכך, נקבע כי ההליך למתן צו הגבלת גישה אינו מצוי בתחומי ההליך הפלילי עצמו, והוא שונה ממנו באופן מהותי, למשל, בהיבט קבילות הראיות; ברף ההוכחה הנדרש; ובכך שאינו מגביל את מיהות מקבל הצווים מכוחו לאדם שבעניינו מתנהלת חקירה פלילית, ואינו מותנה במיצוי החקירה ובקבלת החלטה בעניינו במסגרת ההליך הפלילי (עניין פיש, פסקאות 11, 14 (2.8.2018)). בהקשר זה יצוין כי ההליך אינו תלוי כלל בקיומו של הליך פלילי (עניין Oligarchescorts, בפסקה 27). נוכח כל האמור – לא מצאתי ממש בטענת המערער שלפיה עצם הפניית חוק הסמכויות לעבירות המנויות בחוק העונשין מצביעה בהכרח על סיווג ההליך כהליך פלילי. זאת ועוד, מאחר שהאינטרס של יוזם ההליך דנן נעוץ בבקשתו לבטל צו מנהלי של הגבלת גישה לאתר אינטרנט, במנותק מכל הליך פלילי בעניינו – ברי כי עסקינן באינטרס מנהלי במהותו, ולא באינטרס פלילי (ראו והשוו: עניין צרניק, בפסקה 13).

 

7. אשר על כן, נוכח מהותו ואופיו של חוק הסמכויות, ובשים לב לתכליתו ולמאפייניו, ובפרט לאלו של סעיף 2(א)(1) מכוחו ניתן הצו נושא ההליך דנן – שוכנעתי כי ההליך נוטה במהותו לצד המנהלי.

 

8. לצד האמור, יש להדגיש כי פסק הדין קמא לא ניתן בשבתו של בית המשפט כבית משפט לעניינים מינהליים, וכי הערעור דנן אינו מסוג הערעורים הנדונים כעניינים מינהליים לפני בית משפט זה. לפיכך, ונוכח זאת שהסמכות העניינית של בית המשפט לעניינים מינהליים תחומה בד’ אמותיו של החוק המסמיך, ובהיעדר הסמכה מפורשת, הסמכות השיורית מסורה לבתי המשפט האזרחיים (ראו: סעיפים 5 ו-12 לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש”ס-2000; עע”מ 3309/11 קוטלרסקי נ’ המועצה המקומית תל מונד, פסקה 15 (6.1.2013); בר”מ 3186/03 מדינת ישראל נ’ עין דור, פ”ד נח(4), 754, 761 (10.5.2024); עע”מ 10811/04 סורחי נ’ משרד הפנים, פ”ד נט(6) 411, 417-416 (17.3.2005)).

 

9. בנסיבות אלה, המזכירות תשנה את סיווג ההליך לערעור אזרחי (ע”א) ותמשיך טיפול כמקובל, לרבות בכל הנוגע לתשלום האגרה והפקדת הערובה, אשר על המערער להסדיר עד ליום 21.9.2025, שאם לא כן – עשוי ההליך להימחק ללא צורך בהחלטה נוספת.

 

 

 

ניתנה היום, כ’ אלול תשפ”ה (13 ספטמבר 2025).

 

מורן יהב, שופטת רשמת

 

PDF

[pdf-embedder url="https://meudenet.com/wp-content/uploads/2026/01/%D7%94%D7%97%D7%9C%D7%98%D7%94-%D7%9E%D7%95%D7%A8%D7%9F-%D7%99%D7%94%D7%91-%D7%A1%D7%99%D7%95%D7%95%D7%92-%D7%A2%D7%A8%D7%A2%D7%95%D7%A8-%D7%A2%D7%9C-%D7%97%D7%A1%D7%99%D7%9E%D7%AA-%D7%A2%D7%93%D7%A0%D7%94-%D7%A7%D7%A8%D7%A0%D7%91%D7%9C-%D7%9B%D7%90%D7%96%D7%A8%D7%97%D7%99-79505-05025.pdf" title="החלטה מורן יהב סיווג ערעור על חסימת עדנה קרנבל כאזרחי 79505-05025"]

 

החלטה של הכלבה מורן יהב שאין זה מתפקידה להודיע מה העלויות הכלכליות

 

וככה אנשים מתבקשים להגיב תגובות בלי לדעת מה יקרה אם ההליך יסווג כמנהלי, אזרחי או פלילי…..